Search

סיפור אישי

מנהג יהודי - להדליק שני נרות בערב שבת.

ומנהג אחר- להוסיף נר עם כל ילד שמצטרף למשפחה. להוסיף אור.

אני לא יודעת אם שמעתי את זה איפה שהוא או המצאתי בעצמי - אבל אני מוסיפה נר כבר מההריון. לפחות מהשלב שאני יודעת שאני נושאת בתוכי גוף אדם שצומח באופן הכי פלאי, ונשמה.

לפני עשור בערך הייתי אמא לשלושה ילדים מתוקים ובריאים ונשאתי ברחמי עובר.

בערך בשבוע ה 19 ליבו נדם.

אחרי שלושה הריונות בריאים ויפים, וילדים שנולדו בדיוק בזמן לא עלה בי שום חשש.. כשזה קרה היתה לי הרגשה פנימית ברורה ועמוקה. אבל לא יכולתי להאמין לעצמי. עד כדי כך שלרופא אמרתי ש"קיבלתי מכה בבטן"

ו"אישור" של ממש נתתי לעצמי רק אחרי המילים המהוססות, המהסות, הלא ברורות ולא מדוייקות. שלו.

ובכן, מדובר בסיפור ארוך ומלא פרטים עבורי, אבל דומה להרבה סיפורים אחרים בקווים כלליים - הוא נגמר ב"בוארו" לידה שקטה ומתוזמנת.

"השראת לידה". שגרמה לרחם שלי להתכווץ ולעובר קטן ומושלם להיוולד מת לזרועותי.

הנר שהוספתי לא דולק יותר.

במקומו, בין נרות הילדים החיים שלי הנחתי אז בלוט קטן של אלון. זרע שלא צמח.

בשנים האחרונות אני עובדת כמלווה רוחנית מוסמכת.

למרות שהמקצוע הזה מכוון לכתחילה לליווי אנשים שחולים במחלות כרוניות או בערוב ימיהם, (וכמובן לבני המשפחה) ידעתי ממש מתחילת הלימודים שאני רוצה ללוות גם נשים וזוגות שחווים הפסקות הריון או לידות שקטות.

בנוגע ללידה שקטה רבים מאיתנו נושאים לבד את כאביהם, במהלך הליווי נפתחת היכולת לשתף ולתקף את הרגשות ויש מקום לשאלות והתלבטויות שונות. פחד המוות. שלנו, של אהובינו ויותר מהכל, אולי – של ילידינו.

יחד ננשום, נהיה במקום של הקושי והכאב ונחשוב על האפשרויות- ליצור טקס קטן, מזכרת, פרידה ואיך להתאבל בדרך שלכם.

אז ככה - רק שתדעי, שתדעו, -אני כאן.

יעל ישראל



1 view0 comments