מה בין יצירת "מונה ליזה" לאובדן תינוק?/אליזבט טופר

ליאונרדו דה וינצ'י. מונה ליזה, 1507 (לערך). מוזיאון הלובר, צרפת. נחלת הכלל.

"מונה ליזה" הוא דיוקן שצויר על ידי האמן האיטלקי לאונרדו דה וינצ'י, לפני כ -500 שנה. דיוקן זה תואר כיצירת האמנות המפורסמת ביותר, המבוקרת ביותר, שעוררה ומעוררת הכי הרבה מאמרים, שירים ופרודיות - בעולם.

היבט אחד מתוך כמה, שמושך תשומת לב רבה, הוא הבעת פניה האניגמטית של הדמות. האם היא מחייכת או לא? האם היא שמחה או עצובה?

חיוך ספונטני אמיתי נחשב כאשר שרירי הפנים העליונים והתחתונים מופעלים באופן דו-צדדי וסימטרי. בשנת 2019, קבוצת מדעני המוח ניתחה את החיוך של מונה ליזה והגיעה למסקנה שהוא לא אמיתי בגלל האסימטריה שלו - רק הצד השמאלי של החיוך משקף אושר, ומשום ששרירי הפנים העליונים אינם מופעלים - עיניה אינן מחייכות.

אז מה יכולה להיות הסיבה לחיוך המאופק, הלא-שלם של מונה ליזה?

הציור הוא כנראה של האצולה האיטלקית ליזה ג'רארדיני, אשתו של פרנצ'סקו דל ג'וקונדו, סוחר משי עשיר מפירנצה. ג'ואי מילר, פסיכותרפיסטית המתמחה ברבייה הנשית, מתייחסת להשערה שחוסר השמחה המוחשי של מונה ליזה נובע מצערה בעקבות אובדן תינוק. ואכן, לליזה ג'ררדיני היו שישה ילדים - מתוכם שניים מתו לפני יום הולדתם השני.

סריקות אינפרה אדום ולייזר של הציור שבוצעו בשנת 2006 אישרו כי תחת הלכלוך של מאות שנים, הצבע הכהה ושכבות הלכּה, מונה ליזה מופיעה כשהיא לובשת כיסוי גזה, או גוארנלו, בגד שנלבש בדרך כלל במאה ה-16, על ידי נשים במהלך ההריון או על ידי אלה שילדו לאחרונה. הסריקות חשפו גם שגרסה מוקדמת, שדָה וינצ'י שינה מאוחר יותר, הראתה שאחת מידיה של מונה ליזה צוירה בתנוחה קפוצה ולא רגועה.

יש השערה כי הציור הוזמן על ידי בעלה של ליזה ג'רדיני, לחגוג את הולדתו של תינוק. לפי הסיפור, דה וינצ'י העסיק אנשים לנגן, לשיר ולשמח את ג'רנדיני בעת ביצוע היצירה, אך פניה משקפות שמחה מהולה בכאב. נראה שהאושר מהתינוק החדש שלה לא יכלה להעלים את הכאב מהאובדן הקודם.

מילר, המתמקדת בתמיכה בקהילת נשים שחוו אובדן שובר־הלב של הריון או של תינוק סמוך ללידה, מהרהרת לא פעם עם מטופליה על אתגר שילוב חווית האובדן, בתוך החיים לאחר מכן. היא מציינת כיצד הבעת פניה של מונה ליזה לוכדת בדיוק את מה שמתארות מטופליה של מילר: לא משנה כמה זמן עבר מאז האובדן, עצב ואבל עדיין נוכחים.

בשלב מסוים, החברה מצפה מהורים שכולים להתמודד עם פנים מאושרות, שפעמים רבות אינן תואמות את רגשותיהם האמיתיים.

הסיפור האמיתי מאחורי מונה ליזה יהיה תעלומה לעד, למרות שהראיות שצוטטו למעלה בהחלט מתקבלות על הדעת. אובדן תינוקות לפני ואחרי הלידה היה נפוץ מאוד בעידן ההוא. מילר מציינת כי אמהות שכולות שיש להן ילד חי ממשיכות לשאת את הדואליות של החיים והאובדן יחד, כל אחת בדרכה הייחודית. לעתים קרובות יש ניגוד בין איך שהיא מופיעה בחוץ לבין רגשותיה הפנימיים.

החיוך המאופק של מונה ליזה מדבר אל הורים שחוו אובדן פרינטלי, אל אתגר ההתקדמות הלאה בחיים בנוכחות האבל, ואולי יכול לאפשר החזקת הכאב יחד עם השמחה שהחיים מזמנים בהמשך.