פרח - שאינו פרח,
ערפל - שאינו ערפל -
מגיע בחשכת לילה,
חולף עם עלות השחר,
כהגעת חלום באביב - כה קצר -
כענן שנעלם
ואיננו.
באי ג'וי (772–846), משורר סיני.
תרגום מאנגלית לעברית: אליזבט טופר
בסין, הפרח מסמל יופי, אהבה, ומעל הכל, טבעו בר־החלוף של החיים. חלום באביב הוא מטפורה לאשליה קצרה. גם ביהדות המילה ציץ [פרח] מסמלת ארעיות של החיים.
במאות הקודמות בהן תמותת תינוקות, פעוטות וילדים היתה כה גבוהה שרבים לא שרדו עד בגרותם, היתה תפיסה שאמהות לא התאבלו על תינוקות שמתו טרם היוולדם. אך במאה ה-19, לידיה סיגורני, מחברת ומשוררת אמריקאית, כתבה ספר בשם "מכתבים לאמהות." מכתב #20 נקרא "אובדן ילדים" ובו היא כותבת "מותו של תינוק יוצרת צער לא שגרתי. אפילו קבורתו של אחד שמעולם לא נשם, מביאה כאב חודר בלב ההורה. הכלכלן הפוליטי, המעריך את ערכו של כל אדם בכוח גידיו, או ברווח שהוא מסוגל להפיק לקהילה, אינו רואה בהסרת הינקות אלא כ"ניגוב שארית האבק מן מאוזניים." אבל הוא לא, כמו האם, כרע ברך ובכה על העריסה הריקה, לא הושיט את ידיו בחצות אל הצורה הרכה ומצא רק ריקנות, הקשיב לשווא לנשימות השקטות הקטנות, והרגיש את לבו שומם. המאוזניים שבהם האם שוקלת את אוצרותיה, אינם זהים לאלו שבהם שוקל איש העולם את הכסף והזהב שלו. האבל שלה הוא לעתים קרובות הנוקב ביותר, על הפריחה הצעירה והחלשה ביותר. היא מיוסרת, ואילו אחרים בקושי רואים סיבה לצער..."
לידיה סיגורני, 1838.
דיווחים אנתרופולוגיים גילו שהתרבות הלא־מערבית טיפחה יחס יותר רך כלפי אובדן הריון מאשר התרבות המערבית. לתרבויות האינדיאניות, שהתייחסו לתינוקות שטרם נולדו כאל בני אדם מרגע התעברותם, היתה הגישה הרגישה והעדינה ביותר כלפיהם וכלפי הוריהם. בשבט האוג'יבווה, טיפלו בתינוקות האלו שלא נולדו חיים, כאל כל בן אדם שנפטר – ניקו ועטפו אותם והכינו סעודה לכבודם.
אמהות בפפואה גינאה החדשה נתנו שמות לעוברים ולתינוקות שמתו בכל שלב בהריון, וכיבדו את זיכרונם כמו כל בן/בת משפחה. לפעמים ערכו טקס להכיר בקיומם של התינוקות.
ביפן, במקדשים הבודהיסטיים, פסלונים קטנים רבים של "גִ'יזוֹ" עומדים בשולי השבילים. על פי האמונה הבודהיסטית, תינוק שלא שרד את ההריון או הלידה, לא יכול להגיע לגן עדן, כי לא הייתה לו הזדמנות לצבור מספיק "קארמה טובה [מעשים טובים]." אבל גִ'יזוֹ, מעין קדוש המגן על תינוקות שלא נולדו, יכול להבריח את הנשמות הזעירות לגן עדן בכיסיו. הוא גם מספק להן את הצעצועים והחטיפים שהורים משאירים לרגליו. לעיתים, ההורים מלבישים כובעי צמר וסינרים סרוגים אדומים על פסלוני הגִ'יזוֹ – אות לרצונם לשמור על ילדיהם באשר הם. פסלוני הגִ'יזוֹ מעניקים להורים מקום לבוא, ונתיב דרכו הם יכולים להתחבר, להתאבל, ולכבד את נשמות התינוקות שלא נולדו חיים.
בתורת הבודהיזם "הארץ הטהורה" יש שיר על הגִ'יזוֹ הנקרא "אגדת זמזום הסאי-נו-קווארה". האגדה מספרת שעל המתים לחצות את נהר סאנזו כדי להגיע לעולם הבא. כאשר נשמותיהם של הילדים הצעירים שנפטרו מנסות לשחות מעבר לנהר, הן מתקשות, הרי הנהר ארוך מדי או זורם מהר מכדי לחצותו. לכן הן בונות מגדלים מאבני הנחל כדי לנסות לחצות, אך אינן מצליחות כי שדים מופיעים משום מקום והורסים את מגדלי האבן שלהן - ובכך הורסים כל תקווה לחצות את הנהר. אז בא הגִ'יזוֹ ועוזר לילדים האבודים לשכשך בנהר בבטחה, תוך הברחת השדים. השיר מסתיים כך:
אל תפחדו, יקירים! לעולם אל תפחדו!
נשמות קטנות ומסכנות, חייכן אכן היו קצרים!
מוקדם מדי נאלצתן לצאת במסע העייף למיידו,
המסע הארוך לארץ המתים!
בטחו בי! אני אביכן ואימכן במיידו,
אב לכל הילדים בארץ המתים.
והוא עוטף אותם בין קיפולי גלימתו הזוהרת;
בחמלה רבה הוא מרחם על התינוקות.
למי שאינו יכול ללכת הוא מותח את השאקוג'ו החזק שלו;
והוא מרגיע את הקטנים, מלטף אותם, לוקח אותם לחיקו האוהב
בנועם ובחן הוא מרחם על התינוקות.
מתוך "אגדת זמזום הסאי-נו-קווארה"
תרגום מאנגלית לעברית: אליזבט טופר
הטָבּוּ התרבותי בטאיוואן אינו מאפשר שיח סביב המוות. לכן להורים שחוו אובדן פרינטלי אין טקסים ציבוריים לקבורה או לאבל, אותם יוכלו לערוך למען ילדיהם שאבדו. היחס החברתי לאובדנים אלו הוא כאילו לא היו, ולכן, לעיתים, ההורים נדונים לתקופה ארוכה, בודדה ודוממת של אבל. אמנם, מחקר שבוצע ב-2018 גילה שמשפחות ערכו טקסים פרטיים, בהתאם לאמונותיהן ודתן, לשתי סיבות עיקריות: לטובת נשמת התינוק שמת; ולרווחת המשפחה. הטקסים שנערכו והתפילות שהועלו למען הילד היו על מנת לשלוח את הנשמה למקום בטוח; להגן עליה מפני סבל; ולהכין אותה לגלגול נשמות טוב יותר. הריטואלים לרווחת המשפחות כללו שחרור אשמת ההורים על ידי עשייה למען התינוק שאבד להם; ותפילות להריון מוצלח בהמשך.
בתרבויות המערב התעוררה לאחרונה הכרה שיש מקום חשוב לעידוד עריכת ריטואלים וטקסים שמציינים את קיום התינוק/ת ואת מותו/ה. אלה יכולים לכלול מתן שם, קבורה או טקס פרידה, תפילה לנשמתו/ה, טקס אזכרה, הדלקת נר. יש גם פעילויות להנצחת זכרון הילד/ה. אלה יכולות לכלול צילומים של התינוק/ת עם או בלי ההורים. יש ארגון בארה"ב "Now I Lay Me Down To Sleep" שבו צלמים מתנדבים מצלמים תינוקות שמתו, פעמים רבות בזרועות הוריהם, וכך יוצרים מזכרת לשנים הבאות, אם ההורים מחליטים שמתאים להם. גם בארץ, יש בתי חולים בהם האחיות מצלמות את התינוקות, ושומרות את התמונות בקובץ במחשב במשך שנים כך שאם ההורים מתחרטים מאוחר יותר שלא ראו את התינוק/ת שלהם, הם יכולים לקבל את התמונות.
יש הורים היוצרים קופסת זיכרון בה שומרים מזכרות הקשורות לתינוק/ת כגון תמונות האולטרה-סאונד שלו/ה, מכתבים מההורים ועוד קרובי משפחה אליו/ה, טקסטים אחרים הקשורים אל הילד/ה, ציורים של אחים גדולים, עצם כגון צעצוע או בגד קטן שנועד לתינוק/ת, צמיד או תכשיט אחר הקשור אליו/ה.
יש משפחות התורמות לקרן צדקה או שמתנדבות בעמותה לזכר התינוק/ת.
יש סמלים שמשפחות מאמצות לעצמן שמזכירים את הילד/ה. אנתרופולוגית רפואית בלונדון, סוזי קילשו, ראיינה נשים בריטיות וקטריות שחוו אובדני הריון בנושא השפעת התרבות על תפיסתן של האובדן. קילשו מספרת על אמא בריטית, "שרלוט", שחוותה אובדן הריון בשבוע השביעי. שרלוט עשתה קעקוע של נוצה מתחת לעצם הקרסול כמזכרת לתינוק/ת שאבד/ה. הרעיון לקעקוע הגיע אחרי ששרלוט ישבה בפארק בפיקניק עם אחותה ואחייניתה. היא אמרה שהייתה לה תחושה חזקה מאוד שהתינוק/ת נכח/ה, כאילו היא ואחותה שהו בפארק עם התינוקות שלהן, והחיים התנהלו כסדרם. כעבור זמן מה חלפה נוצה לידן. כאשר חיפשה בגוגל סמליות נוצות, שרלוט מצאה משמעות בכך שהציפור היתה זקוקה פעם לנוצה, אך כעת היא ממשיכה לדרכה ועפה בלעדיה. שרלוט אמרה שהיה חשוב לה להשלים עם תחושת החיבור לדברים שהיא איננה יכולה לגעת בהם או להחזיק אותם. שהתחושה בלבד תספיק לה. נראות הקעקוע היתה חשובה לה. זאת דרכה להראות לעולם שהתינוק/ת שלה הוא "חלק ממני ושהוא/היא איתי כל יום."
קילשו מספרת שבקטר, הנשים, משפחותיהן, רופאים ואחיות מתייחסים אל התינוקות שאבדו כ"ציפורים בגן עדן" שאמהותיהם תראינה שוב, ואשר יסייעו להן להיכנס לגן עדן.
סמל הפרפר גם אוּמץ כסמל התינוק/ת באובדן פרינטלי. מאז ימי קדם, הפרפר מסמל חיים מחודשים. הזחל מסמן חיים כאן עלי אדמות; הגולם, מוות; והפרפר, הופעת המת לקיום חדש, יפה וחופשי יותר.
בבית חולים לנשים וילדים באדלייד, אוסטרליה The Women’s & Children’s Hospital, Adelaide
כאשר אישה חווה הפלה, מוצעת לה חבילה עם מזכרת בצורת פרפר, זרעי פרחים לשתול בגינה כדי למשוך פרפרים, ושיר.
אנג'י וילסון, מנהלת יחידת מיילדות במחלקה ללידה וגינקולוגיה בבית החולים סיפרה שעם הזמן, הכירה הן בצער העמוק והמצוקה של האמהות, והן בדממה סביב האובדן. לנשים, לעיתים, אין הזדמנות לדבר על האובדן, אפילו בפני המשפחה והחברים. וילסון החליטה להציע להן מזכרת כדי להנציח את ההריון האבוד ולעזור להן להמשיך הלאה. היא ציינה שהפרפר הוא סמל אוניברסלי לאובדן הריון.
עוד סמל אוניברסלי שגם נמצא עמוק בתרבות היהודית הוא נר – שמדומה במקורות יהודיים לנשמה. מדליקים נר המסמל את נשמת התינוק/ת.
נטיעת שתיל או זרעים, שיח, פרחים או עץ, היא גם דרך חוצה־תרבויות להנציח את התינוק/ת. גידול צמח לסמל את האובדן הוא דרך להפגיש בין חיוניות החיים והאובדן. בספרה המציג משאבים רוחניים ממקורות יהודיים לבעיות פוריות ואובדן הריון, הרבה נינה בת' קרדין מספרת על אם לשניים, פראן שניידר וורמברג, שחוותה הפסקת הריון ספונטנית שניה בשלהי האביב. אחרי ההפסקה הראשונה, אותה שניידר וורמברג תיארה כ"אומללות רפואית מינורית", התאוששה די מהר. אך הפעם, השבועות חלפו והאבל נשאר כבד. חברתה של שניידר וורמברג הציעה לה לנטוע גינה ולאפשר למעגל העונות הטבעי של הצמחים לציין את תקופת האבל. שניידר וורמברג קיבלה את הרעיון, העדיפה "לחפור כדי לנטוע במקום לקבור" והחליטה לנטוע גינת זכרון. קנתה פרח שנתי בצבע עז לגלם את ההריון שאבדה, ושני רב־שנתיים לכבוד שני ילדיה (בתפילה שיצמחו לשנים רבות). חזרה הביתה, נטעה את פרחיה, והקיפה אותם במעגל אבנים גדולות. שניידר וורמברג סיפרה "לא אמרתי מילה; הרגשתי חופשיה מהסברים או דיבור... השֽנתי היתה פטוניה אדומה קטיפתית, עם פרחים ראוותניים בצורת פעמון, שמתפשטים על האדמה. לנטיעה יש סדר משלה: פינוי, סידור, חפירה, זריעה, השקיה, המתנה. שברתי שני ציפורניים, הכתמתי את בגדיי, הזעתי המון, עבדתי לבד. חברות ביקרו, מישהי הביאה לי מים. כשסיימתי, אישי בא לראות.
"הפטוניה פרחה, בגשם ובבצורת, עד שהקור, אחרי שצימק אותה לתרמיל בצבע יין, הפך לכפור שהרג אותה. זאת היתה העת, בין נטיעה לנבילה, בה היה עלי להתאבל ולהפסיק להתאבל. האמת, האבל התפוגג כשנטעתי, והסוף הבלתי־נמנע, כשהגיע, נראה חלק טבעי של החיים."
קרדין מציינת שניתן גם לנטוע בעציצים במרפסת או בעדן החלון. צילומים של הפריחה יכולים להוות מזכרת מֽרפאה.
קרדין מתארת ריטואל מקורי שנוצר על ידי דברה נוסבאום כהן, אם לילד, שחוותה הפסקה ספונטנית לקראת סוף הטרימסטר הראשון. נוסבאום כהן חיפשה ריפוי – ידעה שלא הייתה עדיין מוכנה לחזור לקהילה, ושהדמעות יזלגו כשתספר על האובדן לחברותיה, איתן שיתפה את הבשורה המשמחת על הריונה, לפני זמן כה קצר. מצאה שריטואלים חדשים היו פורמליים מדי או פומביים מדי. היתה מוצפת בעצב על התנפצות החלומות והתקוות. התיישבה בכורסה והתכרבלה בשמיכה שסבתהּ סרגה. מיד ידעה - תאפה חלה. זו פעילות אליה התחברה מאז הריונה עם בכורהּ. ראתה בה קשר עם קינון וציפייה, ויצירת בית למשפחתה. היא אמרה "זה תהליך חיובי ומשמח, החלק האהוב עלי בעבודת נשים יהודיות, אולי בגלל שיש משהו מסתורי בערבוב השמרים עם דבש, קמח ומים, שממנו יוצא משהו הרבה יותר מסכום חלקיו השגרתיים." נוסבאום כהן מספרת איך למחרת, עמדה במטבח, בבית שכל כך רצו למלא בילדים, והכינה בצק. ערבבה ולשה, הניחה את הבצק לנפוח ולשה שוב, הפרישה חלה ואמרה את הברכה המקדשת את התהליך. גלגלה וקלעה, ואחרי שהחלות נפחו שוב, פיזרה מעליהן גרעיני שומשום. כהן נוסבאום הוסיפה שאחרי שהוציאה את החלות מהתנור, שמה לב שלאחת מהן היתה דמיון מובהק לצלמית "וֶנוס מוילנדורף" – סמל פריון פרהיסטורי – דמות אשה כבדת שדיים ובטן. בליל שבת, היא ואישהּ ובנם הניחו יד על "חלת הוֶנוס" והודו לאל על הברכות שכבר היו להם.
יש עמותות המוקדשות למשפחות שחוו אובדן הריון מוקדם או אובדן פרינטלי, שמסמלות את התינוקות האלו ככוכבים, ולאחרונה בקבוצות פייסבוק ופורומים להורים שחוו אובדן פרינטלי, הופיע סמל כוכב נופל.
ויש את הגחליליות עליהן נקרא מיזם זה – שהם ייצורים קטנים המאירים את החושך אך חיים זמן קצר מאד.
כל האמונות, הסמלים והריטואלים שתוארו כאן, בין אינספור אחרים, מכל הזמנים ומכל רחבי העולם, עוסקים בשאלות נצחיות. להורים ולמשפחות יש עבודה מתמדת להכיל אהבה עמוקה ואובדן עצום; לאזן בין אבל וגעגוע לתינוק/ת בהיעדרו/ה הפיזי, לבין הנכחתו/ה והנצחתו/ה ברוחם. עליהם לנווט את דרכם קדימה איתו/ה ובלעדיו/יה בו־זמנית. ריטואלים מסעיים בהחזקת מצב פרדוקסיקלי זה.
