את ענת פגשתי בחדר לידה בבית חולים. המידע שקיבלתי: ענת בת 43. ממתינה לזירוז שיתחיל לעבוד. שבוע 38. התינוק בבטנה הומת זה מכבר. הפסקת הריון.
נכנסתי לחדרה של ענת, הצגתי את עצמי והיא הזמינה אותי להתיישב לידה. מבעלה ביקשה שיצא לנשום בחוץ, לשתות קפה, להסתובב קצת. הסתכלתי על המוניטור שהראה את הצירים שהתחילו להגיע מידי פעם. ללא פעימות לב. שאלתי לשלומה, ואם היא רוצה לשתף אותי. ענת סיפרה, שבשבוע 32 התגלו כל מיני מומים אצל העובר. משהו שלא ראו קודם. הם עברו ממומחה אחד לשני, וקיבלו המון חוות דעת ועברו המון התלבטויות. הכאב הגדול היה, שלא רק שיש לעשות הפסקת הריון לעובר חי ובוגר כל כך, אלא שזהו ההריון הראשון שמצליח להגיע לשלב כזה עבורה, והיא לא בטוחה שיהיה ניסיון נוסף אחרי זה. לבעלה יש 2 ילדים מנישואים קודמים, והיא כל כך רצתה ילד. הם החליטו לבצע הפסקת הריון בשלב מתקדם מאד, גם עם ברכות של רבנים, שאליהם פנו, כי זה כבר ממש נחשב ל"רצח" (כך אמרה במקור). הם קיבלו את ברכתם של מספר רבנים על ביצוע הפסקת ההריון. ענת מדברת ממקום מחובר. דמעות ועצב, אך היא נשמעת שלמה עם ההחלטה. היא אמרה שהיא לא יודעת איך המשפחה היתה עומדת בטפול בילד עם צרכים מיוחדים כל כך מהרגע הראשון. שוחחנו על תהליך פרדה מהעובר. הצעתי שתיפרד ממנו בדרכה, תשלח איתו ברכות. היא סיפרה שדמיינה את פניו, והפרידה והתפילה לנשמתו היו רגע אינטימי ורב רגש ודמעות. שוחחנו לאחר מכן על משהו שניקר בראשה. האם יכול להיות שלא היתה ראויה להיות אם, אחרי כל הניסיונות למיניהם. האם יתכן שמשהו מלמעלה כיוון לכך שלא יהיו לה ילדים משלה. דברנו על כך שיש כוחות שגדולים מאיתנו, שאינם קשורים למעשינו, לטוב או רע. היא אמרה, שבעלה כבר לא יכול לשמוע אותה יותר בהירהורים האלו שלה. הוא לא יכול להכיל את זה. הצליחה אחרי השיחה קצת לשחרר את המקום האוחז בתפיסה הזו. בין לבין הצירים התחזקו. לקראת הפרידה, ביקשתי את רשותה להתפלל עבורה תפילת חיזוק ואהבה, עבורה ועבור העובר שלה. עבור כוחותיה להתמודדות אחרי הלידה. היא היתה מאד שקטה. ביקשה לישון בין הצירים. לא שוחחנו על החיים אחרי כן. זה לא בא ממנה, ולכן לא דובר. לא על השיח הציבורי, או עם ילדיו של בעלה. היינו בכאן ובעכשיו, לפי מה שהיא הובילה.